פסק-דין בתיק ע"פ 1044/13

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 4.12.2012 ועל גזר דין מיום 24.12.2012, אשר ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' אליקים) בת"פ  28838-03-12. המערער הורשע בשוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין) ובהפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק, וזוכה מאישום בניסיון לשידול לשוד, לפי שילוב סעיפים 402, 25, 30 ו-33 לחוק. בגין זאת נגזרו על המערער 48 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע. כמו-כן חויב המערער בתשלום פיצוי בסך 3,500 ש"ח למתלוננת.

העובדות לפי כתב האישום המתוקן בשנית

1.         בערב יום 12.3.2012, בעודם צועדים ברחוב, הציע המערער לשני חבריו, אדהם עווד (להלן: אדהם) ושאדי אסעד (להלן: שאדי; ושניהם ביחד: החברים או חברי המערער) לגנוב תיק מקשישה, שהרי נשים קשישות יתקשו לרדוף אחרי החברים במנוסתם. מיד לאחר מכן הבחינו השלושה במתלוננת, ילידת 1940. המערער ניגש אל המתלוננת, חטף את תיקה בכוח עד כי נקרעה רצועתו, ונמלט. בהמשך נטל המערער מן התיק סכום כסף המוערך במאות בודדות של שקלים והשליך את התיק ויתרת תכולתו. מעשים אלו בוצעו על ידי המערער בעת שהיה עליו לשהות במעצר בית, בהתאם להוראות צו בית משפט. בגין האמור הואשם המערער בעבירות המפורטות ברישא.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.         המערער הודה כי שהה ברחוב עם שני חבריו, ובכך הפר הוראה חוקית כפי שיוחס לו בכתב האישום. עוד הודה המערער כי גנב את תיקה של המתלוננת ונטל ממנו 180 ש"ח, כפי שהעלו גם ראיות נוספות, אך כפר ביתר המעשים המיוחסים לו, ובראשם בטענה להפעלת כוח מצידו כלפי המתלוננת, וטען כי לא ביצע עבירת שוד. משכך התמקד בית המשפט בשתיים - האם במהלך הגניבה הפעיל המערער כוח, באופן המקיים את יסודות עבירת השוד, והאם הבשילו מעשיו עובר לביצוע הגניבה לכדי ניסיון לשידול חבריו.

3.         מטעם המאשימה העידו לפני בית המשפט המחוזי חבריו של המערער ומספר שוטרים. כמו-כן הוגשו הודעות מטעם המתלוננת ובעלה וכן תמונתו של התיק, בה נראה כי רצועת התיק מנותקת מגופו באחד מקצותיה. מטעם ההגנה העיד המערער עצמו. בית המשפט התרשם כי עדויותיהם של שאדי ואדהם, אותם מצא כמי שנקלעו לסיטואציה שלא ברצונם, אמינות, וביכר את גרסת התביעה, אשר התבססה על שילוב של מספר ראיות, על פני גרסת המערער, אותה מצא בלתי מהימנה. זאת על שום סתירות מהותיות אשר מצא בה, ובראשן העובדה כי בעדותו לפני בית המשפט סתר המערער את הודעתו במשטרה בה הכחיש את עצם גניבת התיק ואת נוכחותו במקום האירוע, וכשלים נוספים עליהם עמד בית המשפט בפסק דינו.

4.         בנוגע לאופיים של מעשי המערער ציינה המתלוננת בהודעותיה כי נשאה את התיק על כתפה ברצועה, והבחינה כי זו נקרעה במהלך האירוע, בעת שחשה כי התיק "נתלש" מכתפה. שאדי העיד כי בעת משיכת התיק מכתפה של המתלוננת רצועתו נקרעה, וכך עלה גם מדבריו של אדהם, אשר העיד לפני בית המשפט כי ראה את רצועת התיק הקרועה נגררת על הקרקע בעת מנוסת המערער מן המקום. עוד העיד רס"ב שלומיביץ וסיפר כי מצא את התיק מיד לאחר האירוע כשרצועתו קרועה. מנגד, סיפק המערער בעדותו הסבר אותו מצא בית המשפט בלתי סביר, לפיו רצועת התיק נקרעה בשלב מאוחר יותר, בעת שרוקן תוכנו וחיפש בו דברי ערך. לאור האמור קבע בית המשפט כממצא עובדתי כי המערער גנב את תיק המתלוננת בכוח ותוך הפעלת אלימות וכי בכך התקיים היסוד העובדתי הדרוש לצורך התגבשותה של עבירת השוד. נוכח עדויות חברי המערער כי האחרון גילה בפניהם את רצונו "לגנוב מזקנות", והכוונה הנלמדת ממעשיו עצמם, קבע בית המשפט כי נתקיים במערער גם היסוד הנפשי של עבירת השוד.

5.         באשר לניסיון לשידול חבריו לשוד; בית המשפט המחוזי לא שוכנע כי המערער רצה לשדל את חבריו לבצע שוד, אלא סבר כי בנסיבות העניין יש לראות את התנהגות המערער כשיתוף חבריו ברעיון שהבליח בראשו. זאת בעיקר לאור עדויות חבריו של המערער לפיהן מלבד העלאת הרעיון העברייני על דל שפתיו לא נקט המערער כל פעולת שכנוע או עידוד, והם עצמם פירשו את דבריו כהתלוצצות. לפיכך זוכה המערער מניסיון לשידול לשוד. בית המשפט המחוזי הדגיש כי גרסת המערער, לפיה היו חבריו שותפים לתכניתו ולמעשיו, סתרה את הודעותיהם של חבריו במשטרה ואת עדותם בבית המשפט. בית המשפט המחוזי לא מצא את גרסת המערער באשר למעורבות חבריו סבירה בשים לב לעובדה כי חרף אותו "תכנון מוקדם" ביצע המערער את מעשה השוד לבדו. לפיכך נדחו גם טענות המערער להגנה מן הצדק ולהפלייתו על רקע הגשת כתב אישום נגדו בלבד.

גזר דינו של  בית המשפט המחוזי

6.         בפתח גזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חובתם של בתי המשפט להגן על קורבנות חסרי ישע, ובהם קשישים, ואת ההכרח להחמיר עם מי שכיוון מעשיו השפלים כלפי קשישה, אשר אך בנס לא נפגעה. במסגרת שיקוליו בגזירת העונש עמד בית המשפט על נסיבות חייו הקשות של המערער, אשר התייתם מאב וננטש על ידי אימו בגיל צעיר, וכן התייחס לגילו הצעיר בעת ביצוע העבירה שבנדון, 22, ולתלותה של אחותו בו. כמו-כן התייחס בית המשפט להתרשמות שירות המבחן לפיה אמנם זקוק המערער להכוונה ולטיפול נוכח אישיותו הבלתי מגובשת, אך יש מקום להשית עליו עונש מאסר בפועל. מנגד, שקל בית המשפט לחומרה את הרשעתו הקודמת של המערער בעבירות פריצה ואת העובדה כי ביצע את השוד תוך הפרת מעצר הבית שבו אמור היה לשהות. לצד זאת, לא התרשם בית המשפט כי המערער נטל אחריות למעשיו. נוכח האמור הושתו על המערער העונשים המפורטים ברישא.

נימוקי הערעור

7.         ביחס לערעור כנגד הכרעת הדין טוען המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד סולימאן עאמר - כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המערער פעל לבדו. לשיטתו, היו שאדי ואדהם שותפים מלאים בתכנון המעשה, בביצועו ובבריחה בעקבותיו, ומשלא הואשמו לצידו נגועים אישומו והרשעתו בהפליה. עוד טוען המערער כי בנסיבות העניין לא היה מקום להרשיעו בשוד, אלא בגניבה בלבד - בה הודה. לטענתו, לא נקט באלימות בעת גניבת התיק, אשר החליק מכתפה של המתלוננת מבלי משים, ומשכך לא נתקיימו שניים מיסודות עבירת השוד - נקיטת מעשה אלימות, המקיים קשר פונקציונאלי למעשה הגניבה. בנוסף לכך טוען המערער כי קביעתו של בית המשפט לפיה הוא נקט באלימות, שגויה. בהקשר זה טוען המערער כי תלישת רצועת התיק כשלעצמה  אינה מלמדת על נקיטת אלימות במטרה לנטרל את הקורבן או להשלים את מעשה הגניבה, אלא, לכל היותר, הפעלת כוח כלפי חפץ. בהקשר זה טוען המערער כי היעדר הצורך של המתלוננת בטיפול רפואי, כמו גם דבריה במסגרת השחזור אותו ביצעה, במהלכו השיבה בשלילה לשאלות החוקרים אם הרגישה משיכה בכוח של התיק בעת שניטל ממנה ואם התנגדה למשיכה, שכן "זה [התיק] התחלק... לא היה לי מה להתנגד" תומכים בטענותיו לעיל.

8.         ביחס לערעור כנגד גזר הדין; טוען המערער כי מתחם הענישה אותו קבע בית המשפט המחוזי אינו משקף נכונה את אופי העבירה בה הורשע, וכי בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת, בנסיבות העניין היה על המערער לשאת תקופת מאסר בפועל הנעה בין שישה חודשי עבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל, לכל היותר. לטענת המערער, מן הצדק להקל בחומרת עונשו נוכח עברו הפלילי הדל ונסיבותיו האישיות, עליהם עמד גם שירות המבחן בתסקירו, הודאותיו בחלק מן המיוחס לו והיעדרן של נסיבות מחמירות בענייננו, למעט גיל המתלוננת. עוד טוען המערער כי היה מקום להתחשב גם בענייניות בה נוהלה פרשת ההגנה, במסגרתה לא נדרשה המתלוננת להעיד ובכך נחסכה ממנה חשיפה חוזרת לאירועים.

תשובת המשיבה

9.         המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן ארויה - טוענת לפנינו כי המערער חוזר בערעורו על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, אשר הוכרעו בפסק דינו המנומק. לפיכך, סבורה המשיבה כי במקרה דנאלא קמה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה לעניין השימוש בכוח ובממצאי מהימנות לעניין עדות המערער, אותם קבעה הערכאה הדיונית. באשר לטענת המערער להפלייתו, מסבירה המשיבה כי לא נמצאו ראיות מספקות כנגד חבריו ולכן נסגרו תיקי החקירה כנגדם לאחר הפעלה ראויה של שיקול הדעת הנתון לגורמי החקירה.

10.       אשר להרשעת המערער בשוד, נטען כי הוא עצמו הודה בחקירתו הנגדית במשיכת התיק בכוח, ואילו חומר הראיות מוכיח כי הפעולה נסתיימה בקריעת רצועת התיק, ועל כן אין בנמצא ראיה שיש בכוחה לכרסם בממצא העובדתי לפיו ביצע המערער משיכה המלווה בהפעלת כוח ביחס לתיק שנשאה המתלוננת על כתפה. משכך, טוענת המשיבה כי נתקיימו יסודותיה המצטברים של עבירת השוד, בהתאם לכל המבחנים שנסקרו בפסיקה לעניין זה. באשר לגזר הדין טוענת המשיבה כי זה הולם בנסיבות העניין ואינו חורג ממדיניות הענישה הראויה אף לנוכח נסיבותיו האישיות של המערער, בשים לב לעובדה כי בשעת האירוע הפר המערער את מאסר הבית בו היה עליו לשהות.

דיון והכרעה

11.        לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני ראשיו, להידחות, וכך אמליץ לחבריי לעשות.